<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פ"ג</h1>
<h2>דף ב:</h2>
ונאמר, שהתוקע להוציא את הרבים צריך שיהא מחויב בתקיעת שופר, שכן כלל מסור בידנו ממשנתו של רבינו הקדוש, כל המחויב בדבר מוציא את הרבים וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, אמרו ז"ל חרש שוטה וקטן אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, והכונה בענין החרש, במי שאינו שומע ואינו מדבר, הא שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו, ואמרו שם זה הכלל כל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתם וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא וכו', אלא שיש מן המחויבים שאין מוציאין את הכל אלא כיוצא בהם, ויש שאין מוציאין אפילו מינם אלא עצמם, ויש שאף לעצמם אין מוציאים, יתבאר כל זה ממה שאמרו בבריתא, הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים טמטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין, נמצא עכשיו שהכהנים והלוים והישראלים והגרים והעבדים המשוחררים מוציאין את הרבים ידי חובתם, אנדרוגינוס, מי שחציו זכר וחציו נקבה, מוציא את מינו לבד, טמטום, והוא הסתום שאין נכר בו אם זכר ואם נקבה, אינו מוציא אפילו מינו, שהרי הטמטום אפשר שהוא זכר ואפשר שהוא נקבה ושמא יארע להיות המוציא נקבה והטמטום השומע ממנו זכר, ויהיה מי שאינו מחויב מוציא את המחויב, אלא שעצמו מוציא, שאם זכר הוא הרי הוציא את עצמו, ואם נקבה היא הרי אינה צריכה, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אף את עצמו, וכבר יעדו הטעם בגמרא, שלא יבא צד עבדות ויוציא צד חירות, ואע"פ שהיה נראה לומר כן באנדרוגינוס, שלא יבא צד נקבות ויוציא צד זכרות, כבר תרצו רבים שאינו דומה אנדרוגינוס שזכרותו ונקבותו נכרים, לחציו עבד וחציו בן חורין שאין צד עבדותו וצד חרותו נכרין בו, ואלה הם הראוים מכח הלכה להוציא כל השומעים מהם והראויים להוציא את מינם לבד ושאינם ראויים להוציא אלא עצמם ושאינם ראויים להוציא אף את עצמם אע"פ שהם מחויבים בדבר, אבל חרש שוטה וקטן ואשה אין צריך להאריך בענינם, שהרי מעקר הכלל השנוי במשנתנו אין מוציאין את הרבים, שהרי אינם מחויבים, ולא עוד אלא שאם באו נשים לתקוע לעצמן יש מי שמוחה בידם שלא לברך, וכן הדין בכל מצות עשה שהנשים פטורות אבל החמירו בנות ישראל על עצמן בכלן או במקצתן לעשותן, כתקיעת שופר או נטילת לולב וישיבת סוכה ודומיהן, שמוחין בידם שלא לברך, מטעם לא תשא, ר"ל ברכה לבטלה, (אלא) שכל מי שאינו מחויב שבירך עובר בבל תשא, שהרי היא ברכה שאינה צריכה, אלא שרבו החולקים להתיר, ראייתם ממה שאמר רב יוסף [קידושין ל"א ע"ב] מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודא דאמר סומא פטור בק"ש הוה עבידנא יומא טבא לרבנן אמינא לא מפקידנא ועבידנא השתא דשמעתא להא דר' חנינא דאמר גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אמינא מאן דאמר אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן, הנה שאף בזמן שתהא דעתו נוטה לדעת הפוטר היה מחמיר על עצמו לקרות ולברך, וכבר יצאה הוראה מזה לפני חכמי צרפת ז"ל, וכן ראיה ממה שאמרו בגמרא ערובין [צ"ו ע"א] במיכל בת כושי שהיתה מנחת תפילין ובאשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מחו בידן חכמים, ופסקו מזה על כל מצות עשה שהזמן גרמה, אע"פ שאינה חובה בנשים, רשות של מצוה היא, ואין מוחין בידן אע"פ שמברכות, וזה דעת הרב בעל המאור גם כן בשם חכמי לוניל וכבר הארכנו בענין זה במקומו בפרושנו.
